מערכת היחסים המורכבת שבין מנכ"ל ליו"ר

אצל רב המנכ"לים שאני מלווה (שלא לומר כולם),

המציאות שמתחת לפני השטח רוחשת וגועשת.

פגישות מתנהלות בזהירות יתר (הדדית),

תגובות בלתי צפויות,

חוסר פירגון סמוי,

אי הסכמות שמעכבות החלטות,

ספקות של "אז למה הביאו אותי",

שאלות של "מה אני צריך את זה" ו"האם התנאים המפנקים שווים את הבריאות שלי"?

כשהמנכ״ל הוא גם היזם העלילה מסתבכת אף יותר.

כל הנחלים מובילים אל הים שפועם בגלים של "מעורבות/התערבות".

איפה עובר הגבול בין "בעל המאה הוא בעל הדיעה" ל"הבאתם אותי לנהל, תנו לי לעבוד"?

כמה נקודות למחשבה וטיפול:

אחריות ומודעות הם שם המשחק

לצד הנסיבות האובייקטיביות לכאורה, העניינים שאתה פוגש מול היו"ר הם שלך.

בין אם הצד השני זורה לך מלח על פצעי ילדות,

אולי טראומות ניהוליות מן העבר,

הקריירה היא רק התפאורה למסע חייך

והשיעורים לא פוסחים על אף אחד.

אין מנוס משיחה כנה

מערכות יחסים מחייבות תחזוקה.

לא נכון פשוט להתנהל, לדבר רק עבודה.

מעת לעת צריך ליזום שיחה, קשה ככל שתהיה.

להציף תחושות, לדבר רגשות.

כולנו בני אדם,

רוצים לקבל הכרה ורוח גבית.

בטח מי שממילא בודד בצריח ונושם מציאות עסקית סוערת, תועפות של החלטות ועומס מנטלי עצום.

הצבת גבולות

ברגע האמת קשה לדעת איפה נכון להבליג ולבחור קרבות,

ואיפה להתעקש ולפעול על פי האני מאמין כלפי טובת החברה ודרכך שלך.

מראש מדובר בצמד אנשים סופר מנוסים ואינטליגנטים.

לעיתים היו"ר הוא גם בעלים שהפך את החברה לאימפריה במו ידיו כך שכבודו מונח גם מונח.

קשה לדעת מתי לתת קונטרה ומתי לזרום.

המפתח טמון בקריאת מציאות נבונה ובמחויבות כלפי התפקיד כפי שמכתיב ההיגיון הפנימי, הניסיון המקצועי וגם הלב.

גם כשנדמה שאין עם מי לדבר,

גם אם שיחה מרגישה כמו רוביקון,

אקסיומה להפנמה: הליכה על ביצים הופכת לפיל בחדר שהופך לחבית חומר נפץ.

הדינמיקה המתבקשת תבוא מהאומץ לפתוח שיחה אישית,

לקחת אחריות על היחסים,

לכונן קשר שמאפשר חופש ועצמאות למנכ"ל,

לצד שיתוף ותחושת שליטה ליו"ר.

זו אומנות ולגמרי צרת רבים (כן כן).

האתגר מדיר שינה ומטלטל לעיתים קרובות.

אבל הדרך היחידה להתמודד היא להתמודד.

כל היתר קטן עליכם.

לא סגורים על איך?

דברו איתי