הפשרות של היום הן הסטנדרטים של מחר

הפשרות של היום הן הסטנדרטים של מחר

כל ההתחלות קשות.

(לגבי ׳אח״כ קל יותר׳ זה נכון אבל לא מדויק).

אם מונית לתפקיד חדש, בטח כמנכ״ל, נבחרת בזכות ולא בחסד.

יש רק קטץ׳ קטן.

לקחו אותך הודות לניסיון ולאמונה בהתאמה שלך לאתגרים, לתעשייה ולתרבות.

מצפים ממך להתחיל לרוץ. מייד.

שלא לומר להביא תוצאות. מייד.

ברור.

אבל מה?

יש גם אותך.

לא סתם הגעת לאן שהגעת.

האמביציה והמחירים מהולים גם ברצון להתקדם ולחדש.

כלומר בהגדרה יש אזורים שלא מוכרים לך ודורשים למידה והסתגלות.

אפילו לקפה יש טעם אחר במקום חדש.

גם הדרך מהחניון למשרד דורכת את החושים בהתחלה.

שלא לדבר על לזכור שמות, להכיר את המספרים, ההיסטוריה והמשימות.

את הערך האמיתי שלך יקח לפחות שנה להפגין.

אבל מה קורה בשבועות וחודשים הראשונים?

איזו סוג של נוכחות להפגין?

איך לשלב בין ״להיות מי שאני״ לבין צניעות, הקשבה והתאמה גמישה לארגון חדש?

יש גם מתח מובנה שנובע מחלון קצרצר של ״אורח לרגע רואה כל פגע״ שהוא הזדמנות מתוקה לזהות שינויים חשובים,

מול זהירות מלשדר ״כולם פה לפני היו מטומטמים״.

זו התקופה בה נוצרים דפוסים,

מתבשלת הדייסה אותה תאכל בשארית הקדנציה.

מערכות יחסים נבראות בראשיתן והן תשתית קריטית להצלחה שלך בתפקיד.

ההתחלה כל-כך סוחפת,

לעיתים מטרללת,

שלא פשוט לעצור מדי פעם ולעשות חשיבה.

לבחון את עצמך מול המציאות,

ואת המציאות מול עצמך.

כך נוצר המחרכך.

״קודם אכנס לעניינים, אח״כ אתאפס על עצמי״.

אופס. לא ככה זה עובד.

עוד היום!

לסגור לעצמך זמן קבוע של שקט,

סשן חשיבה,

הבנה מה עובד יותר ופחות,

איפה אתה מחובר לעצמך ומתי הולך לאיבוד.

לאסוף את חלקי הפאזל ולהרכיב תמונה בהירה-עסקית, ניהולית ומנטלית.

לבד זה קשה.

ביחד זה לא קל אבל אפשרי, לעיתים הכרחי.

עדיין לא שם? דברו איתי