איים קטנים של nothingness
לפעמים אלוהים אוהב אותי!
(יש שיאמרו תמיד. אצלי תלוי באיזו שעה שואלים).
הפעם המרחק בין הבקשה לביצוע היה מיידי.
הכרזתי קבל עם ועצמי:
אחרי ויאטנם נדרשת חופשה מהחופשה.
והופ,
תוך פחות משבוע אחרי, ההזדמנות הציגה את עצמה.
״אנחנו נוסעים לחו״ל, בואו להיות אצלנו״.
חברה מהתינוקיה שגם אם לא ראיתי יובלות היא בלב שלי מאז ולתמיד.
טוב נו,
מדליקה קטורת ומעלה פולחן לאלוהי הזום,
נוסעת לעבוד רחוק מהקיץ של המרכז,
קרוב לבית של פעם אי שם בנגב.
אי אפשר לדמיין מרחוק את האוויר של המדבר בערב.
בול כמו ויאטנם, אבל הפוך.
ועוד היפוך גמור,
בזמן שאני מסדירה נשימה,
המנהלים מהזום מדווחים על שינה טרופה,
עומס קיצוני ומתמשך,
קצב שינויים בלתי פוסק,
פוליטיקה מפרכת,
סינדרום ״אם אתה לא שם אתה לא קיים״-הנושאים מתחלפים ההרגשה נשארת.
אין מנוס מלקרר את המוח אני נואמת להם בעיצומו של מודלינג,
רגעים של הפסקה לא מעכבים,
זו רק אשליית השליטה שמתעתעת.
מה יקרה אם תעצור,
איך יסתדרו אם לא תהיה.
חופש מפנק של פעם בשנה זה לא מספיק, גם אם אתה מפרגן לעצמך טיסה בביזנס.
השלוקים של האוויר,
הולד על הדהרה בראש,
פה ושם לא להיות זמין,
לגלות שהעולם ממשיך להסתובב.
זה התוסף לדלק שמאיץ את המנוע.
הכי פשוט.
בלי דיוטי פרי,
לא חובה כל המנהלות של להחליף כסף, שפה וטיים זון.
סתם זמן של סתם.
איים קטנים של nothingness.
״וואלה צודקת״ לוחשים לעצמכם וצוללים חזרה לשגרה? דברו איתי
איים קטנים של nothingness איים קטנים של nothingness איים קטנים של nothingness איים קטנים של nothingness
