מקום להניח בו את הראש

מדי פעם צריך לחשוב בקול,

לשמוע את עצמך מתלבט.ת ואת הצד השני מקשיב, שואל שאלות ונותן קונטרה.

לאחרונה אני מרגישה,

שהמשרד שלי (שלא לומר הספה שלי) היא לא רק מקום לשבור איתי את הראש.

היא בעיקר המקום להניח את הראש.

רגע לעצור.

לארגן את כל האפליקציות בראש.

להיות זה שלא אחראי על כולם.

זה שאין לו את כל התשובות.

להיות מובל או אפילו שניה מובס.

להתקל בעיניים טובות ונטולות אינטרסים,

להכיר בעומס ובקושי,

להציף את מה שלא נאמר באף חדר אחר.

רגע להניח את הראש.

העצירה הזו, אפילו לשעה בשבוע,

היא כמו ריסטרט ועדכונים למחשב.

כל המערכות עובדות קצת יותר חלק אחרי.

ככל שמתמסרים ונפתחים כך מושפעת גם המציאות החיצונית.

הזדמנויות מתפתחות,

מערכות יחסים משתנות,

החלטות מתקבלות,

תוצאות תוצאות תוצאות.

אבל הדובדבן שבקצפת מסתתר דווקא בין הפגישות.

השיחה שממשיכה להדהד,

התייעצות זריזה בוואטסאפ על איזה דילמה, מסר רגיש או התרחשות מעניינת,

עוד עין על מצגת, או על מועמד לתפקיד בכיר.

זו ההגדרה שלי לליווי מסונכרן,

וזו בעיני תרופת הפלא לבדידות המזהרת.

לא טוב האדם לבדו.