אם אנשים היו ארונות היה לי הרבה יותר קל בחיים. טוב, אולי היתה לי פחות פרנסה אבל לפחות היה יותר פשוט להסביר מה לעזאזל אני עושה.
אז דמיינו לעצמכם שכל בוקר אתם קמים להתלבש ומוצאים ארון מסודר אבל לא בא לכם ללבוש כלום-הבגדים כבר לא מייצגים את מי שאתם היום. או שהחורף והקיץ מעורבבים, או שהכל דחוס/בלוי/ סתם מבולגן ואי אפשר למצוא כלום. אתם שונאים למדוד ולקנות או שופוהוליקים, לא משנה, ככה או ככה-כאוס.
אותו דבר בחיים עצמם ובמיוחד בניהול. אם עובדים במוד של כיבוי שריפות ולא עוצרים לחשוב או חלילה לתכנן ולהגות. אם מעלימים עין מהגדרות מעורפלות ותהליכים מאולתרים, דוחים החלטות קשות, נמנעים משיחות קשות ונגררים להתערבב בגנון של הפוליטיקה -לאט לאט (או מהר מהר) המערכת הפעלה מגמגמת. הכאוס זוקף ראשו והביצה מתחילה לבעבע. להלן ארון עמוס ומבולגן. אבל הסמוי, זה שבמוח וגם בלב.
אז מה עושים? התשובה הקצרה: בהירות בהירות בהירות. התשובה הארוכה, בחזרה אל הארון הפיזי: מפנים את כל המדפים, עוברים פריט פריט, זורקים או תורמים את מה שלא מתאים, קובעים לוגיקה פשוטה לסידור, כדי שיהיה קל למצוא. אפילו מעבירים מגבון על המדף. בבוקר שאחרי-הללויה. סדר בארון סדר בנשמה כמו שאמרו אלוהי הפנג שוויי.
אני למשל מסדרת את הארון פעמיים בשנה ואף פעם לא לבד. יותר נעים וגם עוזר לי הדירבון החיצוני לשחרר את הפריטים המיותרים.
אם מנהלים היו ארונות הייתי הסטייליסטית שבאה להגיד ביי ביי לכאוס, ביחד.
בתמונה: מינימליזם בלייב
