מישהו פה יכול לדמיין את עצמו נוסע ברכב לבד ו… בעיניים עצומות…?!?
>>>>>>>>>
לפני פגישות אני תמיד עושה ריסרץ' קדחתני על הצד השני.
הפעם יצאתי לדרך עם שאלות לגבי הקשר בין הפתרונות שיזמים מפתחים לכאב או פצע פנימי, וגם לגבי המקור לאמביציה האדירה שמניעה יזמים בכלל ואת עומר כילף, מנכ"ל אינוויז בפרט.
הסתקרנתי להכיר את המציאות שאחרי הנפקה מתוקשרת, בשלב שהנצנצים דהו ואבק הכוכבים התפזר לעוד יום במשרד.
לא מזמן קראתי שיזמות משולה לריצת מרתון עם כפכפים, כנראה שמנכ"ל של יוניקורן רץ יחף בתנאי שטח קיצוניים במיוחד.
ואכן, במהלך הדקות הראשונות של הפגישה העיניים שלו נדדו ביני לבין הטלפון בהמתנה לשיחה גורלית על עסקה אסטרטגית - "Game Changer שישפיע מהותית על עתיד החברה".
דוגמא בלייב ליום בחיי מנכ"ל שהנפיק חברה בשווי 1.4 מיליארד דולר.
יאמר לזכותו שקלט את דעתו המוסחת ותיקן בזריזות כדי להפגין נוכחות וכנות בשיחה (תודה עומר:)
לא קינאתי בו ברגעי הדריכות סביב מו"מ הרה גורל, אני יודעת כמה לבד יש בעמדה הזו.
הטבעת הצפופה של 440 עובדים, בורד מפואר ומשקיעים שהם הציבור, ברגע אחד מכתירה אותך כגולדן בוי וברגע אחר הופכת לגיליוטינה.
אינוויז מפתחת חיישני לידאר לזיהוי מכשולים עבור כלי רכב חכמים ואוטונומיים - פתרון שאפתני ומורכב מכל בחינה - טכנולוגית, עסקית ואפילו אתית. ובכל זאת, לא היה קשה לזהות את החוט הדק שקושר בין היזם למוצר.
כשעומר היה בן 12 אחותו נפצעה קשה בתאונת דרכים.
"הבנתי שאתה לא צריך להיות מעורב פיזית בתאונה כדי לחוות אותה"
Need I say more?
חוויה משפחתית מטלטלת פלוס כמה שנים של הורים עסוקים שווה עצמאות קיצונית, הימנעות מתלות ורצון לגדול מהר. אולי לתקן את מה שהתקלקל לך שלא מבחירה (להלן ביטול הגורם האנושי כמקור לתאונות?).
הבנת הקשר בין העסקי לאישי - צ'ק.
רובינו חווינו כאבים וטראומות ועדיין לא הפכנו ליזמים חסרי מנוח ולא הגענו לשום פודיום.
אז מה התבלין הסודי של עומר?
קשר רגשי בין העשייה למטרה והתמכרות לפתרון בעיות.
הטריפ הראשון צץ בטירונות תוך כדי מסלול עתודה - מאמץ קיצוני מהול בתחושת "הצלחתי ויכולתי אפילו יותר" וגם גילוי של כישורי מנהיגות טבעית הולידו אמביציה להתמודדות עם אתגרים.
השירות ביחידת מודיעין מובחרת הפך לכן השיגור של עומר כטיל מונחה מטרה.
תנאים מושלמים להבנה לשם מה אתה פועל ותשתית שמותחת את היכולות מעבר לגבולות הבגרות והניסיון.
אם יש דבר כזה "התמכרות חיובית" הרי שזו תדחוף אותו לפתח פתרונות למשימות דמיוניות.
בעוד האדם הסביר מוותר (או בורח :) מבעיות שכאלה, עומר דווקא נדלק ומצליח לסחוף אחריו גם צוות ומשקיעים.
הבנת האמביציה - צ'ק.
מעבר לשאלות הגדולות עניין אותי להכיר את חוויית הניהול השוטף.
מניסיוני עם מנכ"לים יש לא מעט קווי דמיון בין יזמות להורות, עד כדי כך שהסטארט אפ הוא התינוק הסמוי של אחד ההורים, כזה שצורך זמן ותשומת לב חסרי פרופורציה לעומת הילדים שבבית.
כמו השוני בהורות לתינוק לעומת מתבגר, ניהול חברה קטנה ובועטת שונה לחלוטין מניהול חברה ציבורית שמעסיקה מאות עובדים.
עומר עשה את הדרך כולה משלב ההתעברות עד להנפקה ובניגוד לאחרים, לא מרגיש את ה"באמפ" שבקפיצות הגדילה.
מעבר לחוויה הסובייקטיבית, יש כמה דברים שהוא עושה קצת אחרת ואולי מסבירים את ההבדל.
1.
נתינה.
פעמים בשבוע (!) מתארחים בחברה תיכוניסטים מרחבי הארץ.
אינוויז ממש פרסמה קול קורא בעיתון והזמינה בתי ספר למפגש WIN WIN.
150 בתי ספר נרשמו…
העובדים נדבקים בקסם ההשפעה על עתידו של האחר.
התלמידים מרגישים את התאבון נפתח אל הטכנולוגיה והיזמות.
בעצם אין סיבה שהדיל הזה לא יעבוד כמעט בכל חברה טכנולוגית.
גם אם אין מוצר פיזי מגניב, תמיד יש מצגת וברק בעיניים שיכולים להצית מוטיבציה של ילד.
התיכוניסטים של היום הם העובדים של המחר.
שלא לדבר על תיכוניסטיות.
2.
ניהול זמן.
חוק האצבע אומר "מקסימום חצי מהזמן בפגישות".
מה הוא עושה בזמנו "הפנוי"? מסתובב, מחפש בעיות שמחפשות פתרון.
לפעמים גם עונה למיילים מאזרחים תמימים בסגנון "מה פתאום המניה ירדה בחצי אחוז?"
(לך תסביר לשוק ששווי מניה של כזו חברה נכון שימדד על סמך התקדמות הפיתוח ולא על פי סך ההכנסות ברבעון)
3.
שימור עובדים.
אונבורדינג ברמת אומנות והקמת אקדמיה פנימית.
נשמע טריוויאלי שעובד שנכנס לחברה זוכה לקבלת פנים ראויה.
אבל במציאות, בטח ההיברידית, לא מעט אנשים מתחילים תפקיד ולא באמת יודעים מי נגד מי ואיך עובד מה. הכניסה ברגל ימין או שמאל משפיעה ישירות על תוחלת החיים הממוצעת.
אם בדרך גם מקפידים על תרבות של למידה, הרעב להתפתחות מקבל מענה בתוך הבית.
עומר פוגש אישית כל עובד שנקלט בחברה.
ההייטקס שווה. אבל לא חינמי.
אל מול תחושת הסיפוק והשליחות אתה חשוף לביקורת צולבת, קל להתבלבל בין הערך של המניה לערך שלך, רצף ההתרחשויות והעצימות שלהן לא נעצרים לרגע וזה נמשך ימים כלילות כשנים.
אתה משקיע במנטורינג וחניכה של כל כך הרבה אנשים בעוד שילדך שלך זוכים אך לפירור ממך. עד כדי כך שאפילו לעשות ספורט זו פריבילגיה חצי לגיטימית.
כל אלו למען חלום שאם יתגשם ישנה את החיים של כולנו.