top of page
  • תמונת הסופר/תShira lee

סיכום שיחה עם זוהר לבקוביץ'

קיבוצניק במקור, גאון עם הפרעת קשב, יזם ומשקיע סדרתי, ממובילי מחאת ההיי-טק.


ובגרסה הפחות פורמלית:

זוהר לבקוביץ׳

האיש שאוהבים לאהוב או לשנוא.

אומר את האמת שלו ולא אכפת לו מה יגידו,

טוען שהוא עצלן,

מסתובב בעולם עם עור של פיל (כשזה קשור לעצמו) ועור של תינוק (כשזה קשור לילדים),

מתעקש לא לתת עצות,

חושב שתפקידו כמנכ"ל מסתכם בלא להפריע,

ומאמין שסוד ההצלחה שלו מבוסס לא מעט על מזל.


כרגיל, אני מחפשת את השורש, את הקוד שמסביר הישגים או הצלחה.

לא רק במונחי מספרים וכסף, אלא גם במונחי שלמות ומערכת היחסים של אדם עם עצמו ועם אחרים.


*הכל מתחיל מהבית*


הוא גדל בקיבוץ בצפון, לינה משותפת וכל ההרד-קור של פעם.

בן לאבא שחי את חייו על פי משל הדייג. ליטרלי - עבד בבריכות הדגים בקיבוץ כהעדפה על פני קריירה נוצצת.

כנראה שיש משהו במודלינג. ה"תעשה מה שטוב לך" הפך לגנטיקה משפחתית.


בקיבוץ כולם יודעים הכל על כולם - או שחרדת ה"מה יגידו" מנהלת אותך, או שאתה מוותר מראש ותולה את התחתונים האדומים שלך על החבל ושכולם יקפצו. לא קשה לנחש באיזה "או ש" הוא בחר.


צמיגי טרקטורים שהפכו לאבובים בחצבני חרטו הבנה פשוטה ועמוקה כאחד: מי שיושב באבוב רפוי ופסיבי, נהנה מלשוט במורד הזרם.

מי שמנסה לחתור, לנווט או לזרז מוצא את עצמו נדקר משיחי הפטל שעל גדות הנהר.


*יש קשר בין סרנדיפיטי לשפע?*


רובנו נעים על ציר שקוף של שליטה לעומת שחרור.

החל ממה יגידו וכלה בקבלת החלטות עסקיות.

אצל זוהר המתמטיקה פשוטה.

״אם הגעת לצומת ויש לך את כל הנתונים, לא קוראים לזה החלטה אלא בחירה.

במצבי חוסר ודאות אין מקום להיסוס. מקבלים החלטה מתוך ידיעה מוקדמת שיהיו טעויות שצריך לתקן ומהר.

בכל יתר המצבים שלא דורשים החלטה, זורמים״.

בלי לזלזל בכשרון, כישורים ועשייה, אם הייתי צריכה לשים את כל הז'טונים שלי על פקטור אחד של הצלחה או כשלון - במקרה הזה מהמרת על הפתיחות ואפילו הכניעה לנהר החיים שסוחף לכאן או לשם.


ההתנהלות שלא מתוך אשליית שליטה בגורלנו מאפשרת למזל לדפוק בדלת ולסרנדיפיטי להכנס.


*גרפילד כמורה לחיים*


"לא יודע איך הכנתם את הלזניה, רק תביאו לי עוד". משפט מייצג לטענתו.

לא פרטים קטנים ולא אלוהים,

באופן שיטתי ולא מקרי הוא מצליח להתחמק מאקסקיושן.

(לטעמי זו פריוילגיה ששמורה רק למנכ"לים שהם יזמים או בעלים)

למה שהוא קורא עצלות אני קוראת בחירה מדויקת.

למה שהוא קורא המנעות אני קוראת העדפה לגיטימית.

עובדה שזה עובד.

הוא אוסף סביבו את אלה שמשלימים את החסר.

יודע שיהיה בסדר, גם אם יטפל במה שצריך בדקה ה92.


*נוכח-נפקד*


מעדיף לגייס את מי שסיים עם ממוצע 90 ולא ממוצע 100. ״לראשון כנראה היו גם חיים, חברים, חוויות״.

הקריטריון המכריע: עד כמה הצד השני הוא שחקן נשמה.

הנכונות להיות שם כשצריך, ברגע האמת, גובר על ניסיון ואפילו על כישרון.


בהינתן צוות שנושא את היום יום של החברה,

המשימה העיקרית היא להתערב במינימום,

לא לשתות את האוויר בחדר ולא להאפיל על אחרים.

זה כולל תרבות אירגונית של "פה זה לא חדר מיון".

את רב המשימות אפשר לסיים עד שש בערב וללכת להיות עם הילדים.

פה ושם אם צץ משבר עוזבים הכל ונשארים כמה שצריך.

(נשארת לעקוב אחרי ההתמדה גם בסטרטאפ הבא!)


*ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד??*


למרות שמקרין קוהרנטיות יחסית, הוא מג'נגל כמה כובעי אישיות.


העסקי - מקבל החלטות נטו לפי טובת החברה.

סנטימנטים? רגשות? מיותר.


הציבורי - אומר את האמת שלו לא משנה מה יגידו, לא משנה המחיר.

עור הפיל בשיא תפארתו אפילו מול מכונת הרעל הציבורית והקלות שמאחורי המקלדת.


הפרטי - גבול אדום.

אין שום הצדקה ל"אבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה".


מודה שאת הנקודה הזו לא הבנתי עד הסוף.

"אני לא אותו בנאדם בבית ובעבודה" הוא טוען.

ואני אומרת שמעץ תפוח לא יגדל תפוז. אתה זה אתה באשר תהיה.


מאחר וגם ככה איתגרתי את הפרעת הקשב שלו לשיחה של שעות, את החלק הזה נצטרך לדחות לשיחה הבאה.


תודה זוהר, נעמת לי מאוד.



bottom of page