top of page
  • תמונת הסופר/תShira lee

סיכום שיחה. עם גיגי לוי וייס מקרן NFX

מה תעשה כשתהיה גדול? מעניין מי אי פעם ענה לעצמו "יזם". ברב המקרים יזמות זו פחות מטרה נעלה ויותר תופעת לוואי. של תשוקה. של רעיון בלתי נשלט. של צורך לממש ולהתממש. אפילו לשנות את העולם. ולפעמים פשוט תחושה של העדר אלטרנטיבה. אולי יזמות זו נקודת מפגש מיוחדת בין פנטזיה למציאות?

מי אתם אנשים אמיצים שמוכנים לעלות על הרכבת המשוגעת של היזמות? לקום בוקר אחד בתחושה ששווים מיליארדים ובוקר אחרי בתחושה שאתם אפס? Gigi Levy Weiss מקרן NFX פגש כבר אלפים רבים של כאלה. הוא בעצמו כזה. והפעם, בשיחה, דיברנו על יזמות, כסף ומה שבינהם.

 

לתומי חשבתי שגיגי נולד עם כפית כסף בפה. סליחה, זהב. אבל לא. בצעירותו, הפנטזיה שלו על כסף היתה להיות מסוגל לקנות לעצמו איזה דיסק שירצה וללכת לאיזה סרט שבא לו (תודה ספוטיפיי ונטפליקס). כלומר הנדוניה שהביא מהבית כללה ערכים, לא מזומנים. אחר כך הנחתי שכקרן השקעות הוא שם את שורת הרווח כמטרה עליונה. זה כמובן נכון. אבל ממש לא מדויק. אחרי תהליך סינון משומן היטב שמתנהג כפאנל לכל דבר, לפיית המשפך מגיעים אותם רעיונות שמייצגים פוטנציאל משולב של מוצר, שוק, צוות וכו. אבל כמו שאני תמיד טוענת, מה שמזיז את העולם זה החלק האישי ולא העסקי. במקרה הזה, האקס פקטור הנחשק הוא בכלל לא הדולרים שנדלקים בעיניו של היזם. מה כן? רעב לחדשנות, דרייב לדיסטרפשן, אובססיה לשנות. ואם אפשר בריצה. מהירה. כלומר אם צריך לבחור בין יזם חד ומפוקס על לעשות כסף, לבין זה שבוער מחיבור לשינוי ולעשייה, השני יקבל עדיפות.

אם כבר במסננות עסקינן, לכסף יש עוד תפקיד. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לצאת להרפתקת יזמות. גם בהינתן כישרון, תשוקה ורעיון סופ-סופי-סופני. אם לא באת עם כסף מהבית, או חסכת שנים, כנראה שנדרש חוסן של נכונות להתאבד. אז הבשורה הטובה היא שהיום לוקח פחות זמן מתמיד לדעת אם סטרטאפ הולך לכן או לא. כלומר תוך חצי שנה (ששווה בערך מאה אלף ש”ח) אפשר לדעת כיוון. הבשורה הרעה, לפחות בראיית המשקיעים, היא שקשה לג'נגל משרה מלאה ועבודה על מיזם חדש עד הנקודה שכבר אין סיכון והקרבה. נקודת הסיכון-סיכוי מאלצת בחירה די מהירה.

מי שמסוגל לחצות את הרוביקון של הכסף מוטב שיתבונן היטב במערכות היחסים סביבו כי זו הנקודה הבאה שעל פיה יקום ויפול דבר. מבין אלה שהצליחו לגייס הון ולהתנהל איתו בעודם בחיים, ישרדו אלה שיודעים לטפח ולשמר קשרים. לכן קרנות משקיעות לא מעט בניהול יחסים, כולל מעורבות אישית גבוהה של השותפים מול היזמים, חיבור למאמנים ושאר שירותי המעטפת. למשל קשר בין קו-פאונדרים מאתגר ואינטנסיבי לא פחות (ואולי יותר) מזוגיות. מבלים יחד את רב שעות הערות ונתקלים באינספור צמתים של החלטות, דילמות, תפיסות עולם, מהמורות ולא מעט אגו. את אלו קשה לצלוח בהעדר מינימום הרמוניה בין היזמים והטבעת האנושית שמקיפה אותם.

 

עברתם גם את זה ??? וואו !!! עכשיו תנו חזרה. למשהו מחוץ לעצמכם העסקי, האישי או אפילו המשפחתי. גיגי עצמו מעורב בלא מעט פרויקטים ועמותות שקמו למען שיפור המציאות וצמצום הפערים בחברה בכלל ובחינוך בפרט. המודעות לבניית society ולא רק company זה הדבר הבא וזו חובה (או שמא זכות?) שמוטב שנאמץ לעצמנו כל עוד וברגע שנוכל. "צרות של עשירים" אתם אומרים? זה בדיוק השינוי התודעתי שעל כולנו לעבור. לא צריך להיות עשיר ומאושר כדי לתת בחזרה. ״אפילו מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן״ וכו'...



bottom of page