top of page
  • תמונת הסופר/תShira lee

סיכום שיחה. עם גונן אוסישקין, מנכ"ל אל-על היוצא

שיחה בנושא ניהול משברים. היש מועמד ראוי יותר ממנכ"ל אל-על היוצא...?

קבלו את גונן אוסישקין. הייתי מתייגת אותו, אבל הוא לא בפייסבוק. בקושי לינקדאין יש לו. יש לי יחסי קנאה-פליאה עם נטולי הנוכחות ברשת. מצד אחד, תתעורר בנאדם. אם אתה לא שם אתה לא קיים. מצד שני, בזמן שכולנו פה ליהגנו את עצמנו לדעת, הוא עבד. ליתר דיוק ניהל את המשבר הגדול ביותר שידע עולם הניהול בכלל והתעופה בפרט.

 

קשה להכיל את הספק הקיומי והעול שמרחף סביב מנכ"ל שחווה משבר בכזה סדר גודל. תארו לכם שהייתם עומדים בראש פירמידה שחייבת הון ללקוחות. ולא מדובר על חובות לבנקים או למדינה או לכאלה שלא חסר להם. אלו אתם ואני. שחסכנו וחיכינו לטיול בר מצווה, או חופשה זוגית או טיול שורשים. ואיפה אלפי העובדים ובני משפחותיהם? יש גם בנקים וגורמי מימון, ועדי עובדים, ועדות בכנסת, רשויות ונציגי האוצר, בעלי מניות ודירקטוריון ומה לא.

 

היומיום הופך לצונמי של התרחשויות. מצד אחד מקללים אותך, מצד שני אתה בקשר עם משרד ראש הממשלה. בכל זאת, ״אל-על הכי בבית בעולם״. בין אם תרצה או לא, אתה המחולל הראשי של האנרגיה בחברה. אם אתה דוחף קדימה ו/או מאמין שהכל יסתדר, זה מחלחל. אם אתה ביום רע, זה כמו ספריי רעל רב מערכתי. גברים כנשים, בכירים כזוטרים, ההשפעה מוחשית ומיידית, החל מדמעות וכלה בעזיבות. אין לך את הפריבילגיה לרתום אחד אחד ולנטרל התנגדויות. אין לך את הפריבילגיה לפחד או לא לדעת. מה כן יש לך? את החובה לזהות את מי דחקת מעבר לקצה ואת הידיעה איך לתקן. שיחת מוטיבציה, יום חופש או סיגריה על הגג - כל אחד והמנגנון שלו.

החלטות מתקבלות בקצב מסחרר, עם עיניים עצומות וידיים קשורות. גם להנהלה כבר אין צוותים תומכים, כולם חולתו. אין אנליסטים, אין אקסלים או מצגות, אין סבבי ״מה דעתך״ או גרסאות מעודכנות לעבודת מטה. תהליכים שבשגרה יארכו שבועות או חודשים בעת הזו ימשכו שעות או דקות. אתה רק רוצה (וצריך) להגיד לכולם שיהיה בסדר אם כי אתה לא באמת יודע, לרגעים גם לא מאמין. והתוצאה היא תקשורת מעורפלת שמכרסמת בחוסן האישי והאירגוני.

 

איך בכל זאת מנכ״ל צולח כזה אירוע בדיוני? נניח בצד את ההתמודדות עם קופה ריקה, חדלות פירעון מתדפקת, ונושים על הגדר. התשובה שאותי הכי תפסה (ותודה לגונן על הכנות): סטייט אוף מיינד. וביותר ספציפי: 1. לפרוק ולטעון סוללה פנימית כל אחד בשיטתו הוא. גלישה, ריצה, נשימות, משפחה ושאר ירקות. 2. לאפשר אווירה של באסה במסדרונות, מבלי ללבות פאניקה. 3. לאמץ את המנטרה שיהיה בסדר, פנימה והחוצה בלי אבחנה. 4. להאמין שלכל בעיה יש פתרון. נניח בצד ענייני בריאות, לכל בעיה יש פתרון. כמה פשוט ככה לא פשוט ואפילו מהפכני.

 

נתקלתי לא פעם בטייפ ה״נקלעים״ לנסיבות משבר שוב ושוב, בדר״כ כי ״כך יצא״ והם פועלים בסביבה היפר תחרותית או בתעשייה תוססת. ביני לביני אני קוראת להם ״המשבריסטים״. לצד כישורי ניהול מערכות מורכבות ותהליכים ארוכים, יש בהם יכולת (שלא לומר חיבה נסתרת!) ל״תיפקוד מכונה״ ומנהיגות לשעת חירום. כושר שיא לפעול כשאין מקום לפוצי-מוצי ונדרש חיתוך חד ושחיה מהירה בביצת אדרנלין. או בקיצור: לא לבעלי לב חלש.

מי שמכיר סיטואציות דומות או מזדהה עם הדברים, חשוב להשקיע בתחזוקה מנטלית לפני ואחרי פיקים כאלה. עוד פרטים, בפרטי.



Comments


bottom of page