השבוע קפץ עלי עוד פער כואב בין התאוריה לפרקטיקה של תרבות אירגונית. חבר הנהלה בחברה ציבורית שאני מלווה סיפר לי שהוחלט על סבב פיטורים של כמה עשרות עובדים.
אך לפני מספר חודשים, כשברקע כבר מתנגנים צלילי הבועה המתנפצת, הכריזו ״אצלנו זה לא יקרה״. הוחלט על הקפאת גיוסים בלבד, ללא פיטורים.
חזרה להיום, אופסססס, בעצם כן מפטרים. אז כמו ששיר זה לא רק מילים ולא רק המוסיקה, גם מהלך עסקי, מוצדק ככל שיהיה הוא לא רק המספרים אלא גם המוסיקה.
החלק שקדם להחלטה לא כלל התייעצות של ממש עם חברי ההנהלה המורחבת ולא לווה בהסברים מנומקים או חלילה הודאה בטעות. פשוט "זה המצב", תתחדשו.
עכשיו אותו חבר הנהלה צריך לזמן שיחות שימוע ולהסתכל לצד השני בעיניים במבט חלול, לפעול מכורך המציאות כשכל כך מעט חמלה אירגונית נושבת במפרשיו.
זמן כזה הופך מהזדמנות להתלכד לצומת של פיצול. וכך גם אלו שלא פוטרו, ברגע איבדו פוקוס וחיבור. כלומר בומרנג לפרודוקטיביות.
אני לא דואגת לגורלה של החברה. מאמינה שיצלחו את הגל הנוכחי. חבל לי שלתרמיל השקוף שהמנכ״ל ממילא נושא על גבו, נוספו עכשיו כמה ק"ג מיותרים (לא בטוח שהוא בעצמו כבר מבין את זה). חבל שאלו ששוחררו לעתיד לא ידוע לא ימשיכו לשאת סנטימנט חיובי כלפי החברה. גם על המפוטרים צר לי, למרות שאני מאמינה שכל ירידה נועדה לצורך עליה.
העולם ימשיך להסתובב, זה ברור. לא חסרים סיפורי זוועה על אירגונים (במיוחד אמריקאים) שאף על פי כן ולמרות הכל ממשיכים לנצוץ כמותג.
גם מהלכים כואבים אפשר וכדאי לשכך. לפני שחותמים על החלטה לפטר, תחשבו טוב טוב על אופן העברת המסרים ועד כמה נוהגים ברגישות כלפי כולם. אם יש ספק או דילמה - תתייעצו.
