כל כך הרבה אנשים שאני מכירה עברו אותו, כולל אני עצמי. אמנם קלישאה, אבל אי שם סביב גיל 40 המכבש הפנימי יוצא לדרך. בין אם מודעים לזה ובין אם לא, מתחילות להתעורר שאלות סביב העיסוק.
האם מה שאני עושה זה מה שאני רוצה לעשות? כלומר זה מה שאני ב-א-מ-ת רוצה לעשות? זה העתיד שלי?? ואיך זה קשור לעבר שלי??
למשל במקרה שלי, בהיותי אחות לשלושה בנים, פנומן כל אחד בדרכו, הרמתי את קלף האינטיליגנציה הרגשית ששכב פנוי על רצפת החוזקות המשפחתיות. האקלים שלתוכו נולדתי ניקד חשיבה אנליטית וזכרון אבסולוטי בציון יותר גבוה מאסרטיביות ואינטואיציה. בהתאמה התפתחו שני קווים מקבילים בקריירה שלי.
הראשון: ניהול - מלא מלא תכלס. יעדים, תוצאות, משימות. צמיחה מהירה. בום בום בום. השני: ייעוץ - חשיבה "גבוהה", הקשבה לקצב פעימות הלב של הצד השני, אינטימיות ככלי עבודה ובהירות כפנס לדרך. מיותר לציין איזה קו "נחשב" יותר בעיני הסביבה ובעיני שלי. הרי ברור שללהטט אקסלים ומצגות, לנהל עשרות עובדים ולייצר גידול של 300% בהכנסות החברה זה יותר שווה מלעזור לאנשים לחלץ מעצמם את המקסימום.
חזרה לעשור שבין גיל 40 ל-50. קצת כמו לקום בבוקר אחרי לילה רווי אלכוהול או ארוחת בשר כבדה, הגוף כבר לא סוחב. מרגישים את ההבדל של פעם לעומת היום. ככה עם עיסוק לא מדויק, הזיוף כבר לא נספג בגוף. התו הצורם הראשון הוא אות הפתיחה לתהליך פרידה ומעבר לפאזה אחרת, מפחידה ומרגשת.
איך נראה "תו צורם"? מתעוררים בבוקר לעבודה סבבה על הנייר אבל לא בלב, לתנאים שמרגישים כמו כלוב זהב ולא כמו שפע, לסביבה אנושית לא מחבקת או לתפקוד מקצועי לא מעניין. כל אלו ועוד הם טריגרים לפרידה והתחלה חדשה.
Kommentare