top of page
  • תמונת הסופר/תShira lee

סיכום שיחה. עם שאול אולמרט

כרגיל אני מגיעה לשיחה מוכנה טיפ טופ אחרי שקראתי ושמעתי אותו בכל מדיום אפשרי.

ברור לי שבתור יזם יש בו תזזיתיות מסוימת בילט-אין ועם זאת, הוא מותיר רושם ראשוני של קוהרנטיות מתובלת בפאסון.

אבל אותי לא מעניין למחזר את מה שאני כבר יודעת וגם לא השלג דאשתקד בחייו.

יותר חשוב לי להכיר את מה שקורה איתו עכשיו וכך בעצם שיחתנו מתחילה.


למי שלא מכיר - טה-דם:

שאול אולמרט.

לפני עשור ועד לפני שנתיים הקים וניהל את PlayBuzz (פלטפורמה ליצירת תוכן ויראלי שסחפה את הרשת). היום מנהל את Piggy המפתחת מעבד תמלילים דיגיטלי - כמו word, רק בגרסת דור ה-Z : צבעוני, מקפץ ומעניין.

חוצמזה הוא גם הוציא ספר, אוהד פעיל ועוקב אחר אי אלו ענפי ספורט, מצייץ קבוע ברשתות, כותב טור בכלכליסט, מקליט פודקסט ובקיצור אנרגטי ורב פעלים.


העניין המרכזי שהעלה בפומבי עד כה היה דווקא אישי לחלוטין, מהז'אנר של "המלך ערום" על יזמות.

על הצד הדוקר של הנצנצים, על חרדות ומחירים אישיים יקרים מנשוא.

האיש חי במשך חמש (!) שנים (!) בחו"ל (!) בנפרד (!) מהאישה והילדים (!) כי בעבודה היה אטרף.

Need I say more?


"אז מה איתך היום?" היתה שאלתי הראשונה.

התגובה הציפה תהייה שנותרה פתוחה גם כעבור שלוש שעות של שיחה (שרדת יפה שאול!).

כלקח מארועי העבר, היום הוא מנהל אורח חיים הרבה יותר מאוזן.

לא משתגע, לא שואף לריאות, לא מקריב הכל למען מטרה אחת ולא מוותר על כל החיים שמחוץ לעבודה.

זה מתבטא בסך שעות העבודה ביום,

בשילוב של סידורים או תחביבים, לפעמים באמצע השבוע באמצע היום,

דורש מהעובדים מסירות אבל לא טוטליות.

"הסורים לא על הגדרות ופה זה לא חדר מיון" הפכו מקלישאה רחוקה לתפיסת עולם.


"ואתה באמת מאמין שתצליחו להצליח ככה? כשהאש בגובה מדיום ולא במוד רבאק?? שאלתי.

"או שכן או שלא. אבל אני לא רוצה להצליח בשום דרך אחרת" הוא ענה.

בום!!


נתחיל מלהגדיר הצלחה. מה זה בכלל?

יש האומרים שהמושג אינדיוידואלי ונתון לפרשנות אישית בלבד.

אבל אני חושבת שהמילה הזו לא היתה נולדת אילולא היינו חיים על סרגל השוואה מול "אמיתות" אוניברסליות.

לדוגמא הופעה על שער של מגזין, משכורת, טייטל, תעודה על הקיר ושאר סממנים שהעולם מנקד כטוב/רע/מוצלח/כושל.


למשל בספורט קל להשיג קונסנזוס על מה היא הצלחה.

יש חוקים לכל ענף ומי שמשיג את התוצאה הטובה ביותר מנצח.

האם באולימפיאדה משתתפים ספורטאים שמנהלים לייפסטייל מסוג "הסורים לא על הגדרות"?

האם כשרון פנומנלי ואישיות נדירה יכולים להחליף שעות של אימונים כל יום במשך שנים?

האם אפשר להגיע לביצועי "ליגה" מבלי להקפיד על תזונה, שינה וציוד יקר, מבלי להעסיק מאמן על ופסיכולוג ספורט?

ומה לגבי הויתורים?

חיי חברה, להתעורר בעשר בשבת בבוקר, לדפוק שווארמה בפיתה באמצע הלילה?

האם אפשר להצטיין באולימפיאדה מבלי לוותר על כל אלה?


ואיך זה עובד בעבודה? ביזמות? בעסקים?

האם יש סיכוי להגיע לטופ מבלי "להתאבד"?

מי בכלל רוצה להגיע לאולימפיאדה??

אולי חוג סייף במתנ"ס השכונתי זה סבבה?


שאול כאמור, שאל וגם ענה.

שלום לינאריות ולהתראות אובססיה.

ניכר שהוא עבר טיפול פסיכולוגי, תרפיה בכתיבה וסיבוב שלם של השלמה.

קשה לאמוד מה גרמה העדרותו לקשר עם הילדים, או כמה החברה היתה מצליחה אלמלא היה מבלה כ"כ הרבה לילות במטוסים, האם הקרוסלה שסובב בקצב מסחרר עשתה יותר נזק או תועלת.


אני שומעת אותו ותוהה: איפה עובר הקו בין שפיות לשעמום?

לפעמים האמירה "אין לי חיים" בעצם מסתירה תחושת חיות ועוררות גבוהה ולפעמים "הכל בסדר טפו טפו" מרגיש כמו מוות קליני שקוף כזה שאפחד לא רואה.


יוצא לי לא מעט להתקל במנהלים כמו שאול.

מספיק נאורים כדי להבין שהטוטליות מכלה,

שהעולם השתנה ואיזון זה השחור החדש.

אבל גם קצת מבולבלים.

מצד אחד מנוע טורבו ואנרגיות של לטרוף את העולם,

מצד שני המחירים קשוחים.


השאלות שלנו פנימה - מה רוצים ומה חשוב, מה מתקנים בעצמנו ומה מקבלים,

אלו רק חלק מההתמודדות הנדרשת כדי להגדיר מה היא ההצלחה עבורנו,

בין אם נגיע לאולימפיאדה או לטורניר שש-בש משפחתי.




コメント


bottom of page