מדי פעם חשוב לי לצפות במציאות העסקית-אישית גם מנקודת המבט של מנהלים צעירים. איכשהו התערבות חיצונית במקרים כאלה מזניקה פרפורמנס מאפס למאה ומגלה לי עוד צדדים של מטבע מוכר. כמו לראות תינוק שמגלה את נפלאות המעבר מזחילה להליכה.
השבוע יצא חריג בנשיותו. החל מחרדית צעירה שראיינתי במסגרת תכנית אדוה, שלוש מנהלות ביניים בחברות גדולות ושלוש בכירות - אחת סמנכ"לית, השנייה עוד רגע מנכ"לית והשלישית יזמת ומנכ"לית זו השנה החמישית. כלומר מלוא הטווח מבחינת מיקום על ציר הקריירה.
שוב הבנתי כמה הגיל משפיע על התפקוד המקצועי והמנטלי כאחד.
עד גיל ארבעים (פלוס מינוס כן?) הראש עסוק בעיקר בלסיים משימות ולצלוח עוד ועוד אתגרים מקצועיים. המימד האנושי של הניהול מרגיש כמעט כמו גיבנת שבאה עם התפקיד. עוד לא התבשלה ההבנה העמוקה ששם מסתתר השיפור המשמעותי בתוצאות.
החל מגיל ארבעים מה שלא מנגן מתחיל לצרום. פתאום לא שווה לעבוד מלא שעות בשביל החברה הזו, פתאום לא סביר לנהוג לעבודה בפאקינג תל אביב, פתאום המציאות נבחנת גם במונחים של נעים לי ולא נעים לי, מתאים לי או לא מתאים לי גם מבחינה אנרגטית. לא רק הגדרת תפקיד ותנאים.
במקביל סביב הגיל הזה אצל רובנו מסתיימות ההשרצות ואידיאל האיזון עבודה-בית מתחיל להתגבש. המיעוט יתמידו בתפקידי ניהול בכירים שכמעט תמיד מהולים בארומה פוליטית מפרכת ו-25 שעות עבודה ביום. היתר יתייצבו על משרת מיד-מנג׳מנט חביבה או ישברו חזק ימינה לעצמאות ואפילו ליזמות.
בגיל חמישים כבר מתחיל סרט אחר של מעבר מעמדת ה"עלי להוכיח את עצמי" לעמדת ה"היי, אני כבר מומחית". אבל זה כבר לפוסט אחר.
אני רואה את זה כל יום, והשבוע במיוחד. האבחנה בין מה אני עושה טוב למה עושה לי טוב, בין מה מצופה ממני למה באמת אני צריכה, בין מה נדרש ממני מקצועית למה מאתגר אותי אישית, ההכרה בכל אלו מובילה לקפיצה הכי משמעותית בתפקוד ובבחירות. קודם כל שלנו מול עצמנו ואח"כ מול העולם.
מודעות היא כוח סמוי שדוחף את עלילת חיינו וככל שנקדים לדייק כך נתמקם בזון הנכון של מקסימום תועלת במינימום מאמץ. כמו ספורט, אין סוף לאפשרויות ולכל אחד מתאים משהו אחר. אבל כולם צריכים להיות בתנועה.
אם את.ה בעניין של שותפה למסע, אני כאן.
Comments