השאלה שגורמת לאסימונים לעשות קיצ'ינג קיצ'ינג.
אחד האתגרים במקצוע שלי,
זה מצד אחד להימנע מהכללות וקלישאות,
ומצד שני ללקט את חכמת ההמונים ולזקק אותה ברגע הנכון.
אני סופגת וסופגת מאות שנות ניסיון של אחרים.
בור בלי תחתית לשמות, תפקידים, מקרים ותגובות.
וכך אני מזהה דפוסים ומסווגת לי סוגי טיפוסים בפרוטוקול הסודי.
יש טייפ אחד שיוצא לי לפגוש לא מעט.
מנכ"לים (לרב גברים), בני 55 פלוס מינוס,
שהבריקו בקריירה כבר בגיל צעיר,
ניהלו מספר חברות,
כתבו עליהם בתקשורת,
אבל לא עשו אקזיט (זה טייפ אחר שאכתוב עליו בנפרד).
כלומר הם גם רוצים וגם צריכים לעבוד.
יצרו לעצמם סגנון חיים שאפשר קצת לשדפק (ההיפך מלשדרג) כדי לא לעבוד,
אבל עדיין אנרגטים ומלאי עזוז.
בהחלט לא שוקלים פנסיה.
רבים מהם, כנראה כתופעת לוואי של אמביציה,
שואלים את עצמם למה לא הצליחו יותר.
וזה לא משנה כמה עיניים נישאות אליהם בהערצה.
בשלב הזה הם כבר דירקטורים לפחות בחברה אחרת, יכולים לפצוח בקריירת דירקטוריונים ו/או ייעוץ.
צברו ים של ניסיון וידע לתרום,
ומודעות (לפחות חלקית) לחשיבות האיזון ומטעמי החיים.
אבל חבל להם להיפרד מהאקשן,
מהאדרנלין של האחריות והסמכות.
והנה השאלה שעוזרת לדרך לגלות את עצמה:
מה אתה רוצה להיות עכשיו?
אבא או סבא?
(אפשר גם דוד)
האם אתה רואה את עצמך מסיים ומתחיל עוד תפקיד?
שוב עושה מהפיכות,
שוב מתעורר במצברוח צמוד למדד,
הולך לישון עם עול העולם על כתפיך?
(להלן: אבא)
או שרוצה להשפיע ממש מקרוב,
אבל לצפות באחרים עושים את העבודה?
בלי הדפיקות לב. הרעות והטובות.
(להלן: סבא)
וואו, זו צומת קשוחה.
כדי לבחור נכון צריך להחליט לבחור נכון.
להקדיש זמן, מחשבה, חיבור לאינטואיציה, קבלה של מה שיש, חידוד רצון למה שאין.
איך לומר בעדינות?
כל אחד צריך מראה כדי להסתכל לעצמו בעיניים (המנטרה שלי).
פחות בעדינות: דברו איתי.