בצעירותי, כך יצא, נפלתי רק על נשים כבוסיות, או כמפקדות בצבא. נשים חריגות אבסולוטית. שתים מתוכן הפכו לתת אלוף בצה"ל (!), אחת שרה בממשלה (!) ואחת יו"רית של אירגון מכובד (!)
זו האחרונה, בגיל ארבעים וכלום, גרושה טריה בעיר הגדולה, החליטה להקים עסק שמעורבים בו השמנא והסלתא של השוק העסקי. גייסה אותי לשורותיה ובמשך שלוש שנים צפיתי בה יורה הכי גבוה שאפשר, ובדר"כ קולעת.
עשור וחצי קדימה שאלתי אותה מהיכן נבעה התעוזה באותה תקופה. ענתה "לא היתה ברירה. בער לי הזנב". ומאז המשפט הזה משמש אותי כפילטר להבין איך ומדוע אנשים עושים (או לא) שינויים. להלן שם פנימי: מבחן הזנב הבוער.
דוגמאות מהימים האחרונים: מנכ"ל שעושה קדנציה של יותר מעשור, בעלים של קבוצה שרק רוצה לכתוב ספר, שותף בקרן שכבר שבע מיזמויות ועוד לא מעט שקמים בבוקר לX ומפנטזים על Y. למה?? למה הם לא זזים??? למה הם חיים מציאות אחת ורוצים מציאות אחרת?? פשוט מאוד. כי לא בוער להם הזנב.
הכסא מחמם, הרכב נוהג לבד לעבודה, העולם החיצון נהיה זר ומנוכר וגם אם יש חרא, הוא לפחות מוכר. והכי חשוב? הרב באמת טוב. או לפחות נוח. אז למה להחליף?
לפעמים אני מתבוננת בהם בקנאה ומנסה לשכנע ששינויים זה אובר-רייטד ושגרה זה אנדר-רייטד. במקרים אחרים ברור לי שאם לא יבוא שינוי תבוא מחלה.
למי שמזדהה: בחיית, תחליטו. לשבת על הגדר כואב בביצים. לא לזוז זה ממש סבבה. לא לזוז ולהתייסר - ממש לא סבבה.
מתלבטים? דברו איתי.
Comments