הכתפיים תחת האלונקה העסקית מתחילות לכאוב.
מה לכאוב. להיפצע.
שומעת את המנכ"לים מתלבטים.
למשל:
לגייס מחליף זמני לסמנכ"ל במילואים ומה המשמעויות של כן או לא?
איך להערך לגיבוי כלפי מילואימניק שחזר מתופת ובקושי מתפקד? כלפי אלו שבני/בנות הזוג במילואים? כלפי אלו שדרכם חזרה עוד רחוקה?
כמה עוד אפשר להעמיס על מי שנשאר בלי שהכל ידפק??
לפטר סמנכ"ל שלא תיפקד וואוו עוד לפני המלחמה?
לשריין סעיף בתקציב 24 לתקני אקסטרה כהשלמה לאלו שיחזרו חצי כוח?
לממן טיפולים למי שצריך? מאיזה סוג? "רק" ליווי מקצועי? או ממש טיפול בטראומה?
אני כבר לא מדברת על חברות גלובליות שגילו תהומות של פערים בין חברי ההנהלה/דירקטוריון. במקום לעבוד מתעסקים בהסברה וניהול משברים דיפלומטים.
או חברות ציבוריות שמד החמצן העסקי והמנטלי נקבע על פי נתון קר ואכזר: ערך המניה.
מגששת-שואלת:
איפה מבחינתך עובר הקו בין סולידריות וערבות הדדית לבין נחישות ודבקות במטרה העסקית?
כלפי מי אחראים יותר, אלה שלא בנמצא או שיחזרו שבורים? או כלפי מאות ולפעמים אלפי עובדים שחרדים לפרנסתם?
התשובה הכי פופולרית:
״גם וגם״.
כמו השמחה והעצב.
שריר חדש בגוף ובנשמה של כולנו.
גם וגם זה השחור החדש.
התשובה הכי אינטליגנטית:
"לנשום את הסיטואציה".
העיניים והראש על הביזנס, בכיבוי שריפות וגם בהסתכלות קדימה.
הלב עם האנשים. כל מקרה לגופו.
החיים אינם פשוטים.
מתחילים לתכנן את 2024.
מגבשים קוים לדמותה של שגרת שיקום.
חושבים יחד על פיזיותרפיה עסקית בתוך החברה.
לקום מהכסא גלגלים, להיפטר מהקביים, לעלות על ההליכון.
להתחיל את 2024 בהליכה ולסיים אותה בריצה.
לרגעים מרגיש מסובך מדי עד בלתי אפשרי אבל רב הזמן יש הבנה עמוקה שאין ברירה והחיים חזקים מהכל.
תוהים איך הכי נכון (לכם) לנוע על הציר טראומה-חירום-שיקום עסקי?
דברו איתי לקבלת תכנית ממוקדת, מתוקתקת ומותאמת לשילוב עסקי-אנושי.
(בתמונה: נושמת את הסיטואציה)
