לא כל הנוצץ זהב (?)

ישבתי לקפה עם מנכ"ל חבר מפעם. אמרתי לו שאני שומעת לא מעט על הבדידות בצמרת."מה זה אומר מבחינתך?" שאלתי אותו.

ענה לי במחוות ידיים: פרמידה מתחתיך, פרמידה מעליך.

הבעיות הקשות מגיעות בסוף רק אליך.

אתה זה שצריך להחליט בדילמות הכי קשות, לתת פתרונות לבעיות הכי מורכבות. רב הגורל של החברה מונח על כתפייך.

מצד אחד יש סביבך אנשים טובים, אפילו מעולים, שאפשר להתייעץ וממש לסמוך עליהם.

מצד שני, צריך לשמור פאסון, לשדר אופטימיות וכוח גם כשהשינה נודדת והמועקה מקננת.

מנכ"ל אחר סיפר לי שהוא ואישתו חברים טובים, הוא משתף אותה במה שעובר עליו. אבל לא נכנס איתה לעניינים של העבודה עצמה. לעומת זאת, עם חברים וקולגות הוא מתייעץ על דילמות וענייני ניהול, אבל הכל בגדול ולא בזמן אמת. על הבוער וה"בקטן" אין באמת עם מי לדבר.

אפילו התופעה הכביכול נחשקת של לבקש משהו (משימה, נתון, חומר) ולקבל אותו מיד מייצרת תחושה של ריחוק, כי אתה מקבל יחס שאינו "כאחד האדם", או לעמוד מול 200 איש לשיחת חברה או הרמת כוסית - אתה פה והם שם, אתה אחד והם היתר. ועוד אלף סיטואציות קטנות שלפעמים חולפות מתחת לראדר ולפעמים מתכנסות להבנה שאתה בעצם די לבד.

ואולי בכלל יש פה ביצה ותרנגולת?

אולי הבודדים הם אלה שלא זקוקים לחברה על הפודיום?

אני אישית חושבת שכל בנאדם צריך מראה כדי להסתכל לעצמו בעיניים, וששיחה טובה עושה שכל ונותנת כוח שקשה להשיג לבד.

מה שבטוח, לצד הבדידות רוחשת גם תחושת השפעה ומתיחת גבולות מתמדת. לעיתים יחסי אהבה-שנאה. חדר כושר פתוח תמידית גם לתודעה וגם להתפתחות המקצועית.

המקום הזה, החמקמק והמורכב זה מגרש המשחקים שלי. להיות שותפה לחשיבה, לתת כתף לאלונקה האישית, לשרטט ביחד קו בין הנקודות של האחר.