הפינות החשוכות של הבדידות בצמרת

בישיבת הדירקטוריון התוכן מהודק פיקס.

מצגות מעוצבות.

גרפים זזים לכל הכיוונים.

אקסל שמספר את הסיפור שרוצים לשמוע.

אבל כשיוצאים למסדרון, האוויר מרגיש אחרת.

זה לא רחש של עבודה מאומצת.

זה שקט של מותשות ושל שחיקה מזדחלת.

חברי הבורד ממוקדים בתוצאות של הרבעון,

בוחנים את השורות התחתונות בזכוכית מגדלת.

לא תמיד רואים את הבטן הרכה של הארגון.

לא מזהים את העייפות בעיניים של המנהלים, או את הציניות הדקה שמתחילה לחלחל לישיבות ההנהלה.

הפער הזה הוא אחת הפינות החשוכות של הבדידות בצמרת.

גם אם המספרים עדיין ירוקים, התשתית האנושית מתחילה להישחק.

קל לנהל משימות. קשה לנהל את מה שאי אפשר למסגר בדו"ח רבעוני.

האליימנט האמיתי הוא לא רק בין האסטרטגיה לביצוע,

אלא בין הציפיות של הדירקטוריון למציאות הרגשית של האנשים.

כשמזהים שהמחיר האנושי של הצמיחה הופך לנטל, איך מניחים אותו על השולחן?

מאתגר מכך,

מה קורה כשמתערערת האמונה שההנהלה היא צוות חזק וגדול מסכום חלקיו?

על פני השטח המנהלים רתומים, מחויבים, אחראים.

אבל יש תחושה שהם לא במקסימום שלהם,

שעסוקים בלהגיב למציאות ולא להוביל אותה,

כשלא מסכימים הם מביעים עמדה ונסוגים כדי לא להקלע לקונפליקט.

או מתמודדים עם ענייני בריאות שלכאורה קורים כחלק מהחיים אבל מאותתים על צליל פנימי ממש צורם.

איך לדעת אם יש לך בליינד ספוט ניהולי,

או להניח שזו רק תקופה ואוטוטו חוזרים למלוא המרץ?

אם השאלות האלה מעסיקות אותך, אני כאן לשיחה פתוחה ולא מחייבת.