דברים שהבנתי אחרי למעלה מ-20 שנה בתפקידי שיווק, מתוכן כעשור בעיסוק מקביל עם משאבי אנוש וליווי עיסקי ואישי של מנהלים.
חיי העבודה שלנו מתנהלים כמו קרחון.
מעל גובה פני הים: "החיים האמיתיים" של העסק. יעדים, הכנסות, הוצאות, פרויקטים, לו"זים ועוד ועוד.
מתחת לגובה פני הים: דילמות, שאלות אישיות כמו האם אני בנתיב הנכון, האם סבבה לי לקום בבוקר לעבודה, האם האיזון עבודה ובית מספק? האם הבוס או השותף שלי מרימים או מורידים אותי, איך אני משלבת התמקצעות עם עומס העבודה והחיים, כמה אני מחוברת לעשייה של החברה או לתפקיד, וגם כאן it goes on and on.
כמו הקרחון, גם בחיי העבודה רב האמת מסתתרת מתחת לגובה פני הים. אין איזון בין העולם העסקי הטהור ל"הון האנושי" שמפעם בו חיים, היחס הוא 80-20 ולא לטובת הצד האנושי.
האנרגיה בחדר, האישיות שעושה את התפקיד, הסינגריה בין האנשים, איך כל אחד מביא את עצמו לתוך העשיה -כל אלו מקבלים תשומת לב משנית בקרב המנהל הממוצע.
כן, העולם התפתח. מאוד. היקף המשאבים שמוקצים לטיפול באנשים הולך וגדל. אפילו כמו מספר טייטלים והראשי שבהם הוא Chief people officer. אבל הקוים עדיין מקבילים, אין אינטגרציה אמיתית.
אפשר לספור על אצבע אחת את מספר ישיבות ההנהלה שמוקדשות לניהול מערכת היחסים בין המנהלים, כנ"ל לגבי רב האינטראקציות השוטפות בין מנהלים.
מה עם להקדיש תשומת לב לשאלות כמו: איך אנחנו יכולים לעבוד יותר טוב ביחד? איך אפשר לשפר את התקשורת בין הצוותים כדי שכולנו נרוויח יותר גם מבחינת השגים וגם מבחינת הפריה הדדית ואפילו סתם להכיר עוד אנשים ולבוא בכיף לעבודה.
אז כן, יש שיחת משוב שנתית, ויש אפילו כאלה שמשקיעים במאמן חיצוני או סדנאות התפתחות. אבל האם זה מספיק?
בעיני הדבר משול לניהול חיי זוגיות. ממש חשוב לנסוע לצימר בצפון פה ושם ולסופש בחול בלי הילדים, פרחים ביום המשהו ומתנה ביומולדת זה בכלל בונוס. אבל האם זה מספיק?
מה עם להגיד בוקר טוב ולילה טוב, ולשאול איך היה בעבודה, ולהסתכל בעיניים, לגבות כשצריך ולעזור כשאפשר, להתעניין באמת, לתת עצה טובה, לפרגן. אלו החיים האמיתיים. היום היום שעושה זוגיות לבריאה או לא, למשפחה שלמה או לא.
כך גם בחיים העסקיים. אם לא רואים אחד את השני מעבר לתפעול, או לא משקיעים פעם ב בגדול והרבה בקטן. אם לא דואגים אחד לשני באמת מפסידים נטו ברמה העסקית. כי כל אחד משקיע קצת פחות ממה שהיה ממצה במוד מקסימום, וביחד זה מצטבר למילה אחת : הרמוניה. או העדרה.
המילה הזו, הרמוניה (האהובה עלי ביותר מכל הלקסיקון) מקבלת הערכת חסר כשמדברים על עסקים. אבל זה התבלין הסודי לתוצאות ארוכות טווח.
קראתי ש60% מהגורמים לכשלון של מיזמים נעוצים בעצם השותפות (לא מוצר, שוק, תמחור וכד). כלומר במערכות יחסים כושלות. מה היה קורה אילו כל אותם יזמים שנכשלו כצמד או קבוצה היו משקיעים קצת יותר בלטפח את מערכת היחסים הפנימית, לחלום את התרבות הארגונית שרוצים לרקום, לשרטט קוים לדמותם של העובדים, ואפילו הלקוחות של החברה? מה היה קורה לתוצאות העסקיות אם אנשים אשכרה היו מדברים על עצמם ואחד על השני בהקשר המקצועי?
אני מקווה שאחת המתנות שהביאה הקורונה תתבטא גם בהקשר הזה. אחרי שנכפה עלינו חשבון נפש בלתי מתוכנן למדנו משהו. בעיקר על עצמנו. הלמידה הזו עוד לא קיבלה שם ופנים במציאות, אבל אנחנו בדרך לשם. ואף אחד כבר לא "יחזור" לשגרה. אנחנו "נמשיך" לשגרה אחרת. קצת שונים וקצת יותר ערים.
コメント