מודה: יש לי חיבה יתרה לאמריקאים ממוצא הודי. איכשהו הם מייצגים קצוות של סקלה דימיונית של תרבות, תפיסת עולם, התנהגות ואמונות.
אחד כזה הוא סאטיה נדלה, מנכ"ל מייקרוסופט, שמייצג עבורי תקווה לעתיד החיבור העסקי-אישי.
למשל הוא טוען שאחד המפתחות להצלחה עסקית הוא לזהות את הנשמה של האירגון. או לחפש את המשמעות בעשייה כטריגר ליצירת הרמוניה בין החיים לעבודה.
אבל הכי אהבתי את ההתייחסות שלו לאמפתיה.
ראשית, הוא מכריז חגיגית שעם כל הכבוד לטכנולוגיה בכלל ולבינה מלאכותית בפרט, שום דבר לעולם לא יחליף אמפתיה אנושית ויכולת להתחבר זה לזה.
ברמה העסקית האמפתיה באה לידי ביטוי בהבנה עמוקה של צרכים (למשל של לקוחות, או של עובדים) שלא קיבלו מענה ואפילו לא נאמרו. כשמתבוננים בעולם, אם באמת מקשיבים לא רק למילים אלא למה שמאחורי המילים, זו ההשראה לחדשנות. המקור לאמפתיה הוא לא כפתור שלוחצים עליו אלא הפנמת השיעורים שעברנו בחיים.
למשל,
סאטיה ואישתו, תיכננו בקפידה את החיים שאחרי לידתם בנם הראשון.
היא תיכננה להמשיך בקריירת ארכיטקטורה, והוא בתפקיד בכיר במייקרוסופט.
ואז החיים קרו, והילד נולד מוקדם (מאוד) מהצפוי.
די מהר הסתבר שמדובר בנזק מוחי שיהפוך את הילד ל"בעל צרכים מיוחדים".
בעוד שאישתו התאוששה מניתוח קיסרי וצ'יק צ'ק התחילה להתרוצץ בין מטפלים, הוא היה עסוק בעיקר ברחמים עצמיים (ניסוח שלי. במילים שלו "ניסיתי להבין מה קרה לי").
וואלה, השתבשו לו התכניות. ולקח לו שנתיים (!) לעבור ממצב של "מה קרה לי" להסתכלות על העולם דרך העיינים של הילד והצרכים שלו ממנו כאבא.
אותו הגיון תקף גם למנטליות העסקית. לא להסתכל על הלקוח מנקודת מבט של "מה יצא לי ממנו כעסק" אלא מתוך אמפתיה ומענה מקסימלי לצרכים, אפילו אלה שלא מודעים אליהם.
מעורר תקווה כבר אמרתי?
באחד מימי ראיונות ארוכים שעבר פעם במייקרוסופט שאלו אותו "איך היית מגיב אם היית רואה תינוק נופל ברחוב"?
כיאה לאיש טכנולוגיה נבהל לרגע. לאלוגריתם הזה הוא לא התכונן.
מהר ענה "מתקשר ל911".
תשובה לא נכונה, אמר לו המראיין.
כשאתה רואה תינוק נופל ובוכה, אתה מרים אותו ונותן לו חיבוק.
